אוטוביוגרפיה

משה גורלי כתב בשנת 1946: לבקשתי, המלחין מרק לברי כתב את האוטוביוגרפיה שלו במרץ 1946. לברי כתב ברוסית ואני תרגמתי לעברית. המקור שמור ב"ארכיון המוזיקה היהודית" ליד המוזיאון וספרית אמל"י למוזיקה בחיפה.

נולדתי בריגה, בעשרים ושניים בדצמבר, 1903. התעניינותי במוזיקה החלה עוד בגיל רך. במשפחתי היו מוזיקאים; אמי סיימה בית ספר למוסיקה וניגנה בפסנתר. אחי ושתי אחיותי למדו אף הם מוזיקה. אחותי הצעירה סיימה את הקונסרבטוריון והיתה פסנתרנית טובה.
אינני זוכר מתי החלותי לעסוק בקומפוזיציה, אך נדמה לי שהיה זה בגיל מוקדם מאוד. לפני נסיעתי לארץ ישראל, מסר בידי מנהל הגמנסיה בה למדתי, מר אינזינר לנדאו, שהיה בין הקורבנות הראשונים של המשטר הנאצי בריגה, צרור יצירות ילדות שלי שנשמרו בבית הספר.

בתחילה למדתי רק נגינה בפסתר. את לימודי הקומפוזיציה התחלתי מאוחר יותר. המורה שלי למוסיקה בקונסרבטוריון בריגה, מר האנס שמידט, תלה בי תקוות גדולות ודרש שלאחר סיום הגמנסיה והקונסרבטוריון, אסע להשתלם בלייפציג, גרמניה. אולם הורי לא חשבו שקריירה מוסיקלית מספיק מעשית בשביל בנם בכורם. בסופו של דבר אבי הרשה לי לעסוק במוסיקה בתנאי שאסיים לפני כן בי"ס גבוה.

בחרתי בארכיטקטורה, כי נדמה היה לי שהיא הקרובה ביותר לאמנות. אמנם לא נעשיתי ארכיטקט, אבל אינני מצטער על השנים במכללה הטכנית באולדנבורג, גרמניה. נושאים רבים שלמדתי בלימודי הארכיטקטורה כגון תולדות האמנות, הביאו לי תועלת ומלבד זאת לא בזבזתי זמני לריק והקמתי באולדנבורג תזמורת סטודנטים, עליה ניצחתי.

הדיפלומה של האקדמיה פתחה לפני את שערי הקונסרבטוריון בלייפציג. שם התעניין בי במיוחד פרופסור רוברט טייכמילר, אצלו השתלמתי בנגינה בפסנתר. בנוסף, למדתי קומפוזיציה אצל הפרופסורים גרבנר ופאול גריינר. ניצוח למדתי מחוץ לקונסרבטוריון אצל הרמן שרכן.

את המשרה הראשונה שלי כמנצח, לאחר שסיימתי את הקונסרבטוריון, מצא בעבורי הפרופסור טייכמילר. היה זה באופרה בזאארבריקן, בה המנהל המוסיקלי היה פליכס לדרר. באופרה של זאארבריקאן ניצחתי על אופרות ובאלטים ואף נסעתי להופעות אורח בכל חבל הריין.

לאחר שתי עונות בזאארבריקן עברתי לברלין. הוזמנתי על ידי רודולף פון לאבאן, בתור מדריך מוזיקאלי ומנצח של להקת הבלט המפורסמת שלו. עבדתי עם לאבאן במשך קרוב לארבע שנים ויחד עברנו לא רק את רוב ערי גרמניה, אלא כמעט את כל אירופה. הופענו באיטליה, צרפת, אוסטריה, הונגריה, שוויצריה, בארצות הבלקן, הגענו גם למצרים, אך לארץ ישראל, לא הובילני אז גורלי.

שנות חיי בברלין, 1925-1933, שהיתה אז מרכז מוסיקלי עולמי, פתחו בפני אפשריות גדולות להשלמת השכלתי המוזיקלית. בזכות זאת התאפשר לי ללמוד וגם להורות מוסיקה בקונסרבטוריון של שטרן (אצל הפרופסור וילהלם קלאטה, לו שימשתי כאסיסטנט). קיבלתי שעורים בניצוח אצל מר ברונו ולטר ולמדתי קומפוזיציה אצל הקומפוזיטור אלכסנדר גלאזונוב, שהתגורר בשנים אלו בברלין.

בשנת 1929 מוניתי כמנצח של התזמורת הסימפונית הברלינאית. בתפקידי זה נשארתי עד עלייתו של היטלר לשלטון, כאשר התזמורת פוזרה, בשנת 1933.
עבודתי הקומפוזיציונית בתקופה זו התרכזה בעיקר בתחום המוזיקה לבלט, תיאטרון וסרטים. כתבתי מספר גדול של בלטים גדולים וקטנים. אחד מהם "המצור [על] בראסט" לפי "טאראס בולבה" מאת גוגול, הוצג בברלין כערב מלא.
עבדתי עבור התיאטראות של ריינהארדט, שארל ואחרים וכן כתבתי מוסיקה לארבעה סרטים של חברת U.P.C.(Universal Picture Corporation.

באפריל 1933, לאמור, בימים הראשונים של עליית היטלר לשלטון, עזבתי את ברלין וחזרתי לריגה אחרי שמונה שנות חיים בגרמניה.
במרוצת שנים אלה, כמובן ביקרתי בריגה, שם הופעתי כמנצח אורח. ניצחתי על קונצרטים סימפוניים שקויימו בריגה בעיקר בקיץ. לא ניתן לומר שארץ הולדתי לא הייתה מכניסת אורחים כלפי: לפני היו פתוחים השערים של האופרה הלאטבית הלאומית, של התזמורת הסימפונית ושל התיאטראות היהודיים והרוסים.

אולם צילו של היטלר החל להעיב על אירופה כולה ובשנת 1934 תפסו פשיסטים את השלטון בלטביה. לאחר נישואינו אשתי ואני גמרנו אומר לעזוב את ריגה ולעלות לארץ ישראל. שוב הפכתי בן סורר, היות ונסיעתנו לארץ ישראל, הייתה למורת רוחם של הורי.

עליתי לארץ בשנת 1935 ומיד חשתי שארץ ישראל היא מולדתי האמיתית, מולדת רוחנית. בשנת 1936 כבר כתבתי את "שיר העמק".
בשום מקום ובשום זמן לא נתקלתי בקשיים חומריים ונפשיים בדומה לאלה בהם נאלצתי להיאבק בארץ, אבל בשום מקום, עד להגיעי לארץ ישראל, לא הרגשתי את הקרקע מתחת לרגליי, ובשום מקום ובשום זמן, לא היתה לי תחושה כזאת, שאני במקומי האמיתי, שכאן כדאי להאבק. חשתי שארץ ישראל הפרתה את רוחי כקומפוזיטור, וכאן כתבתי את מיטב יצירותיי.

לפופולריות הגדולה ביותר זכתה הפואמה סימפונית "עמק" שלי, עליה נצחו כמעט כל המנצחים הישראלים וגם כמה אורחים מחוץ לארץ. ברדיו (קול ישראל) ובתזמורת הארץ-ישראלית ביצעו את האורטוריה שלי "שיר השירים", ואת הפואמה הסימפונית "סטלינגראד" ביצעו הן בארץ והן בחו"ל.
האופרה "דן השומר" הוצגה חמישים פעם במשך שנה באופרה הארצישראלית העממית, בה אני עובד כמנצח.

כמעט בכל יצירותי ניתן למצוא אוירה ארצישראלית ונדמה לי שהן גם מבטאות את הארץ. אינני רוצה להכנס לויכוח, האם קיים סגנון ארצישראלי במוסיקה או לא, אולם אני מכנה את עצמי קומפוזיטור ארצישראלי, כי אני שייך לארץ, ושואף לשיר אותה, גם את זו הצעירה, הנבנית והנאבקת, וגם את זו העתיקה התנ"כית, הרומנטית, והיא כה רחוקה וכה קרובה.
אני שואף לבטא את שמחת העמל וקשיי המאבק בקיבוץ, את הרומנטיקה האקזוטיות ואת תפארת עברנו.

אבל המאורעות של השנים האחרונות, הגורל הטרגי שפגע בעמי, וכנראה לא פסח גם על קרובי, השפיעו עלי בצורה, שנפשי התפצלה. אינני יכול להמלט מחלומות הזוועה עליהם שומעים וקוראים. הם לוחצים עלי כסיוט ומחפשים מוצא בעבודתי.
בקיץ 1945 סיימתי כתיבת סימפוניה "טראגית" המוקדשת לגיבורי מרד גיטו ורשה. היא התפרצה כזעקת הנשמה והיא היתה תגובה בלתי נמנעת. רק לאחריה יכולתי לחזור לקו הקבוע שלי.

עתה אני עובד על קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת, על פי נושאים ארצישראליים. בקרוב אגש לכתיבת אופרה חדשה וכו'. אבל הזעועים שעברנו בזמן האחרון, נדמה, שאינם ניתנים להישכח בקרוב, ואולי לא ישכחו לעולם.