קווים לדמותו ולמפעל חייו של מרק לברי

פרופ' מיכאל וולפה
27 ליולי, 2009

לא זכיתי להכיר את מרק לברי.

כל מה שאני יודע עליו אני יודע ממה ששמעתי עליו מפי מוריי ומפי מוסיקאים שזכו לעבוד עימו, ממה שקראתי עליו במעט הספרות שחוברה על המוסיקה של תקופתו וכמובן בעיקר מקריאת הפרטיטורות שהשאיר אחריו ומהאזנה להקלטות של יצירותיו, אותן שמעתי בהזדמנויות רבות – הן מיוזמתי, כשחיפשתי אותן בארכיונים, והן באופן אקראי כשהושמעו ברדיו.
ההתרשמות הראשונה והמרכזית שיש לי מימנו קשורה ברשימה הארוכה מאד של יצירותיו.

מרק לברי השאיר אחריו המון מוסיקה. הוא כתב בז'אנרים רבים, התמודד עם מגוון רחב של סגנונות ובכל אחד מתחומי פעילותו השאיר מספר גדול מאד של יצירות.

שתי תכונות בולטות מצאתי בכתבי היד שהשאיר אחריו:

  • כתב ידו של לברי ניחן בבהירות ובניקיון, הנובעים להערכתי משמיעה פנימית מעולה. כוונותיו המוסיקאליות כתובות כך שניתן להבינן היטב – לא רק גובה הצליל והקצב, אלא גם העוצמה, ההבעה, ההשהיות ואמצעים רטוריים נוספים – כל אלה ברורים מאד לקורא.
  • התכונה השנייה היא המקצועיות. זה אולי מה שמסעיר אותי במיוחד כשאני קורא את הפרטיטורות שהשאיר אחריו. לברי מכיר היטב את כלי הנגינה, יודע את רזי התזמור, מכיר את הקולות השרים, יודע לנצל כל מדיום וכל הרכב שבחר, ומיטיב ליצור בהם בשלמות של בעל מלאכה מיומן.

לשתי תכונות אלה ניתן לדעתי להוסיף תכונה שלישית בולטת מאד – התמימות. לברי כותב מוסיקה באיזו זרימה וחיוניות של איש צעיר. הוא נותן למלודיות להוביל את הצורה הגדולה, מיטיב להוסיף למלודיות אלה את ההרמוניה ואת הובלת הקולות, אשר יחדיו יוצרות תמונה אקוסטית אופטימית ונוגעת ללב. המוסיקה שלו קומוניקטיבית במיוחד ורגשנית משהו. גם בשיאים הדרמתיים מתייחדת המוסיקה של לברי בעידון רב, שלדעתי לא תמיד השכילו מבצעי המוסיקה שלו להביא לידי ביטוי מלא.

להתרשמותי, אף על פי שלא הכרתי אותו, ניחן מרק לברי בכמה תכונות שהפכו אותו מרכזי כל כך בשנות כינונה של המוסיקה הישראלית, אך גם הפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת:

  • הוא היה איש כריזמטי, חרוץ מאד וממוקד בעשייה המוסיקאלית בהתלהבות רבה.
  • הוא התעניין בסוגים רבים של עשייה מוסיקאלית. הוא ידע ואהב לנצח על מקהלות ועל תזמורות, הוא התעניין מאד בהקלטה ובתיעוד של מוסיקה, הוא ידע להקים תזמורות ומקהלות והיטיב לארגן ולנהל גופים שייסד בשנותיהם הראשונות.
  • לברי התעניין במגוון של סגנונות. הוא אהב לכתוב עיבודים לשירים פופולאריים, התעניין במוסיקה העממית וידע לשבצה במוסיקה שלו, ובאותה מידה אהב את המוסיקה הסימפונית ואת האורטוריה הברוקית. כמי ששלט בכל רזי כלי-הנגינה והכיר היטב את התזמורת, את המקהלה, את איכויות הקול האנושי הוא היה הראשון לשלב זמרים מן התחום הפופולארי, כמו יפה ירקוני וזמרי אופרה במיזמים שלו.

הוורסטיליות של מרק לברי, הן מבחינת עיסוקיו הרבים כמוסיקאי – קומפוזיטור קונצרטנטי, מעבד, מלחין פופולארי, מנצח, יזם ואיש ארגון – והן מן הבחינה הסגנונית, כמי שכותב מוסיקה – בסגנון ניאו-רומנטי, בסגנון ים-תיכוני המושפע מן האימפרסיוניזם ומן המוסיקה הרוסית של זמנו, עיבודים בסגנון מחזות זמר אמריקניים וגם עיבודים בהשפעה מזרחית ברורה, מרגיש נוח גם על בימת הקונצרטים וגם על בימת התיאטרון הקל ופסטיבלי הזמר – הוורסטיליות הזו קנתה לה שם בקרב המוסיקאים בארץ, ויצרה לו דימוי שיש בו מן החיוב ומן השלילה. מצד אחד אי אפשר שלא להתפלא מן היכולת ומן ההספקים. מצד שני היו שראו בריבוי עיסוקיו ובריבוי סגנונותיו סוג של שטחיות.

לכל אלה יש להוסיף כאמור את מהירות הכתיבה של מרק לברי שהייתה לשם דבר. לברי כתב הרבה מאד מוסיקה. זוהי עובדה מרכזית ביותר במורשתו, שכן מדובר במפעל חיים בהיקף חסר תקדים בדור הראשון של יוצרים ישראליים.

מבחינה זו הייתה למרק לברי השפעה גדולה הן על המוסיקה הקונצרטית והן על המוסיקה הפופולארית בארץ. לברי היה ממעצבי סגנון העיבוד למקהלה. הוא היה מסוללי הדרך לסגנון העיבוד הסימפוני של הזמר העברי. הוא הביא את המודאליות הפשוטה הן אל הזמר העברי והן אל היצירה הסימפונית.

בשעה שמוסיקאים אחרים הרבו לכתוב ולשאת הרצאות מלומדות על הסגנון הים-תיכוני הצליח לברי לגבש לעצמו סגנון אישי, המזוהה מאד עם הים-תיכוניות הסימפונית.

המוסיקה של לברי נשמעה ישראלית באוזניהם של בני דורו. היא נשמעת ישראלית גם כיום. זה לא רק מחול ההורה, שנמצא ברקע לפרקי סיום רבים של יצירותיו, גם לא הציטוטים הרבים של שירי עם ופיוטים יהודיים מכל העדות, גם לא המזיגה של עיטורים מזרחיים כביכול בתוך ההרמוניה המודאלית. זה כנראה איזשהו תמהיל קשה לפענוח, ובעיקר איזו התלהבות כובשת, המייצגת היטב את התקופה הסוערת והחיונית בה פעל ויצר.

ביני לבין עצמי ובשיעורים שלי על מוסיקה ישראלית באקדמיה בירושלים אני נוהג לכנות את סגנונו של לברי 'ים-תיכוניות נאיבית'. כוונתי איננה רק לתמימות הנושבת במוסיקה היפה שכתב, אלא בעיקר לעובדה שסגנונו נשמע ים-תיכוני, אף על פי שהוא עצמו לא ממש נדרש לעניין במובן התיאורטי, אלא פשוט כתב כך באופן אינטואיטיבי.

מרק לברי למד היטב את השפה העברית, הפנים את המוסיקה של האנשים שסבבו אותו, נשם את רוחות המדבר כמו גם את הרוח של שפת הים, הביט נכוחה בשמש הארצישראלית, ופעל מתוך אהבה עמוקה לארץ אליה היגר ושבה קבע לעצמו מולדת.

שני הקונצרטים שלו לפסנתר, הקונצרטים לכינור, לנבל, לוויולה, הפואמות הסימפוניות 'נגב', 'על נהרות בבל', 'דליית אל-כרמל', הסימפוניות, האורטוריות 'שיר השירים', עבודת הקודש', 'אסתר' וכמובן האופרות 'דן השומר' ו'תמר' – כל אלה יצירות חשובות וראויות מאד לביצוע מחודש בארץ ובעולם. המוסיקה של לברי פונה באופן בלתי אמצעי לקהל כיום כמו בתקופה שחוברה. יש בה רעננות ויופי כובשים.

במהלך השנים האחרונות זכיתי להיות שותף לכמה ביצועים מחודשים של יצירותיו. תגובת הקהל ל'שיר השירים' ול'דליית אל-כרמל' הייתה נלהבת ודיברה בעד עצמה.

אין לי אלא לקוות שנזכה להאזין בקרוב לעוד ועוד יצירות משל אחד מחשובי היוצרים בדור הראשון של המוסיקה הישראלית.

ד"ר מיכאל וולפה

שדה-בוקר
ו' באב, תשס"ט


אודות פרופ' מיכאל וולפה
ראש החוג לתורת המוסיקה, קומפוזיציה וחינוך מוסיקלי.
האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים.

פרופ' מיכאל וולפה מכהן כראש החוג לתורת המוסיקה, קומפוזיציה וניצוח. וולפה הוא מנהלם המוסיקלי של פסטיבל "צלילים במדבר" בשדה בוקר, "חג המוסיקה הישראלית" ופסטיבל "דיאלוגים מוסיקליים" בלונדון, אנגליה.

פרופ' וולפה למד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים ובאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה. את עבודת הדוקטורט, המוקדשת למוסיקה סימפונית באנגליה במאה העשרים, כתב באוניברסיטה העברית בירושלים.

פרופ' וולפה הוא מלחין פורה הכותב בז'אנרים רבים: סימפוני, ווקאלי, מוסיקה קאמרית ודרמטית. וולפה עטור פרסים שביניהם פרס איגוד הקומפוזיטורים, פרס ראש הממשלה ופרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום המוסיקה הקונצרטית.

בשנת 2012 מיכאל וולפה מונה כפרופסור באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים.

אין עדיין תגובות, היה הראשון והשאר תגובה!

השאר תגובה

*