ביוגרפיה

לדף האוטוביוגרפיה של מרק לברי

מרק לברי (1903-1967), מחשובי המלחינים הישראלים, כתב מעל 400 יצירות מאופרות, סימפוניות מוסיקה קאמרית ועד שירים עממיים.
יצירתו נחלקת לשתי תקופות ברורות: התקופה האירופאית הכוללת את יצירותיו הראשונות (אופוס 1-27) והתקופה הישראלית שהתחילה עם הגעתו לארץ בשנת 1935 (אופוס 28-352 ויצירות רבות נוספות להן לא ניתן מספר אופוס).

שנותיו הראשונות

מרק לברי נולד בשם מרק לוין, ב-22 בדצמבר 1903, בעיר ריגה, לטביה. בגיל שלוש, לקחה אותו המטפלת להאזין לקונצרט בפארק. עם שובם לביתו, ניסה לגלף "מקל קסמים שעושה מוזיקה" מענף עץ. הצלקת שנותרה על אגודלו הייתה מזכרת לכל ימי חייו ממפגשו הראשון עם המוזיקה.

Marc Lavry at מרק לברי בגיל 15 age of 15

מרק לברי בגיל 15

את יצירותיו הראשונות לפסנתר כתב בגיל תשע. בהיותו בן שתים-עשרה כתב יצירות לתזמורת בית הספר שייסד. לברי למד קומפוזיציה ופסנתר בקונסרבטוריון למוזיקה בעיר ריגה, אותו סיים בגיל 15. לאחר מכן לברי המשיך את לימודיו אצל פרופ' יוסף ויטול.

כאשר גמר את בית הספר התיכון, הוריו של לברי סברו כי מוזיקה איננה מקצוע מכובד ושלחו אותו ללמוד אדריכלות במכללה הטכנית בעיר אולדנבורג, גרמניה. בגמר לימודיו שם, שב לאהבתו הנושנה, המוזיקה. בקונסרבטוריון בעיר לייפציג למד פסנתר אצל הפרופסור רוברט טייכמילר, קומפוזיציה אצל פאול גְרֶנֶר וניצוח אצל הרמן שֶׁרְכֶן.

באותה עת החליט לשנות את שם משפחתו ללברי, מכיוון שהיה אז מלחין ומנצח אחר, מבוגר יותר, בשם מרק לוין.

 

התקופה האירופאית

(Opus 1-27 and 35)
 

גרמניה

מרק לברי, בסביבות 1930

מרק לברי, בסביבות 1930

לברי החל את קריירת הניצוח שלו כשהיה בן 21. לאחר שנתיים בהן ניצח בבית האופרה בעיר זארבריקן (1926-27), עבר לברלין, שם מונה למנהל מוזיקלי ומנצח עבור תיאטרון הבָּלֶט של רודולף פון לַבָּן (1927-28). הוא כתב מוזיקה להפקות התיאטרון של מקס ריינהארט ולסרטי קולנוע של השלוחה האירופאית של חברת ההפקות יוניברסל. בברלין, שהיתה המרכז המוסיקלי העולמי, לברי השלים את השכלתו המוסיקלית בקונסרבטוריון ע"ש שטרן, שם כיהן כאסיסטנט של פרופסור וילהלם קלאטה. הוא למד ניצוח אצל ברונו ולטר וקומפוזיציה אצל אלכסנדר גלזונוב שהתגורר בברלין באותה העת.

בשנת 1928, בגיל 25, מונה למנצח התזמורת הסימפונית של ברלין (Berliner Sinfonie Orchester) תפקיד בו נשאר עד אשר התזמורת פוזרה ע"י המשטר הנאצי.

 

בשנותיו בגרמניה החל לברי לעסוק בנושאים יהודיים ביצירתו. הסוויטה היהודית לתזמורת מיתרים או רביעיית מיתרים (אופוס 17) ויצירתו לתזמורת "ריקוד חסידי" (אופוס 22) הושמעו לראשונה בברלין בשנים 1930 ו-1931. בשלב זה, גילה עניין גם  בפולקלור  ומסורות שירי-עם אחרים, כפי שבא לידי ביטוי ביצירתו "וריאציות על שיר עם לטבי" (אופוס 11), אשר נוגנה לראשונה על ידי התזמורת הסימפונית של ברלין, בערך באותה תקופה.

 

ריגה

חזרה בברלין

חזרה בברלין

לברי חזר לריגה ב-1933, חודשיים לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הוא מונה למנצח הראשי באופרה של ריגה. כשנה לאחר מכן, ניצח על תזמורת הרדיו הסימפונית של ריגה בביצוע הפואמה הסימפונית שלו, "היהודי הנודד" (אופוס 23).

לברי המשיך בכתיבת מוזיקה לסרטים, בעיקר בשבדיה ופינלנד, שם שיתף פעולה עם ג'ו פסטרנק בשנת 1934. באותה שנה נשא לאישה את הלנה מזא"ה, אשר הייתה כתבת מצליחה בעיתון "סיבודניה" בריגה.

התקופה הישראלית

(Opus 28-352)

הלנה מזא"ה-לברי

הלנה מזא"ה-לברי

עם פרוץ ההפיכה הפאשיסטית בלטביה, החליט לברי לעזוב את המדינה. הוא לא היה מעורב בתנועה הציונית, לכן פלשתינה-א"י הייתה עבורו רק אחת מבין מספר אפשרויות; הוא שקל לזמן קצר גם מעבר לארה"ב או רוסיה.

ב-1935 נסעו לברי ואשתו, הלנה, לסיור בפלשתינה-א"י. הם הוקסמו מן הארץ והתיישבו בתל אביב. כשהצטרף ל"הגנה", הקליט את אות הפתיחה של תחנת הרדיו המחתרתית החדשה וכן את ההקלטה הראשונה אי-פעם של ההמנון הלאומי, "התקווה".

 
 
 
 
 
 

התהוותו כמלחין ישראלי

באוטוביוגרפיה שלו כתב מרק לברי:

עליתי לארץ בשנת 1935 ומיד חשתי שארץ ישראל היא מולדתי האמיתית, מולדת רוחנית…
בשום מקום, עד להגיעי לארץ ישראל, לא הרגשתי את הקרקע מתחת לרגליי, ובשום מקום ובשום זמן, לא היתה לי תחושה כזאת, שאני במקומי האמיתי, שכאן כדאי להאבק. חשתי שארץ ישראל הפרתה את רוחי כקומפוזיטור, וכאן כתבתי את מיטב יצירותיי.

עם הגעתו לארץ כבר היה לברי מלחין ידוע ויצירותיו בוצעו בכל רחבי אירופה. למרות זאת הוא ראה בעלייתו לארץ ישראל כלידה מחדש, ומיד נעשה מעורה בהוויתה הישראלית. תוך שנתיים מהגעתו לארץ הוא פיתח את המצלול, המקצבים וההרמוניות היחודיים לו. הוא חקר את הפולקלור המקומי ויצר סגנון מוסיקלי חדש שהפך לאבן היסוד של המוסיקה הישראלית.

לברי ראה את עצמו כמלחין ישראלי ומעולם לא ביצע בישראל את יצירותיו מ"התקופה האירופאית". לדוגמא: בשנת 1946 לברי כתב קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת אותו כינה "קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מספר 1, אופוס 201", ללא כל התייחסות לקונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת אופוס 10 שכתב בשנת 1931 ואשר ביצוע הבכורה שלו היה בברלין עם הפסנתרן פריץ האנס רבולד והתזמורת הסימפונית של ברלין ב-18 בינואר 1931.

 

עבודתו

במרוצת שנתו הראשונה בארץ, כתב לברי פואמה סימפונית לתזמורת כלי קשת "על נהרות בבל" (אופוס 33), ע"פ תהלים קל"ז. בשנת 1935 כתב את שירו הראשון למלים עבריות, המתאר את עמק יזרעאל. "שיר העמק" (אופוס 40) הילל את רוח החלוציות של כיבוש השממה וכינון ההתיישבות החקלאית בעמק. שיר זה נוגן והושר כה רבות, עד כי זכה למעמד של שיר עם.

בשנת 1937 פיתח לברי את השיר לכדי פואמה סימפונית הקרויה בפשטות "עמק" (אופוס 45). היצירה נוגנה בבכורתה ע"י התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית והייתה היצירה הראשונה מאת מלחין ישראלי ששובצה בתוכנית קונצרט סימפוני. בפרסום קודם להופעת הבכורה בעיתון "הארץ" כונתה היצירה "ההורָה הסימפונית הראשונה", בהתייחסות לריקוד הישראלי האופייני שרוחו שולטת ביצירה זו. מאוחר יותר נכללה "עמק" בסיור הבינלאומי הראשון שערכה התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו של לאונרד ברנשטיין והתקבלה בתשואות רמות. "עמק" הייתה ליצירתו הידועה והמבוצעת ביותר של לברי.

בין השנים 1941 ו -1947 היה לברי מלחין  הבית בתיאטרון "האֹהל". כמו כן מונה, לצד המנצח גיאורג זינגר, למִשֹרת המנהל המוזיקלי והמנצח של האופרה הארץ-ישראלית העממית.

מתוך האופרה "דן השומר", 1945

מתוך האופרה "דן השומר", 1945

האופרה "דן השומר" (אופוס 158) הוצגה לראשונה באופרה הארץ-ישראלית העממית. האופרה, שנכתבה לליברית מאת מקס ברוד, ע"פ מחזהו של ש. שלום "יריות על הקיבוץ", בוצעה שלושים ושלוש פעמים. לאורך היצירה הציג לברי מטבעות ומוטיבים מוזיקליים מזרח-אירופיים, כנגד מזרח-תיכוניים, על מנת להמחיש את פער הדורות בין חברי הקיבוץ הצעירים לבין הוריהם המבוגרים, יהודי מזרח-אירופה. הייתה זו האופרה הישראלית הראשונה, והיחידה, שהתמקדה באירועים והאתגרים עמם התמודדה "המדינה שבדרך". האופרה עוסקת בעיקר המשולש האהבה שבין דן – אפרת ונחמן אך בין השורות מופיעים דילמות חברתיות שנותרו רלבנטיות גם היום: צעירים וזקנים, דתיים וחילוניים ושאלות א"י.

האופרה הטביעה את חותמה בישראל עד כדי כך, שמרק והלנה לברי קראו לשני ילדיהם הראשונים על שם הדמויות הראשיות – לבן קראו דן, ולבת אפרת. בתם הצעירה ורדה, נקראה על שם אחותו של לברי, רוזה לוין, שנספתה בשואה.

ב-1948 ביקש דוד בן-גוריון ממרק לברי להעתיק את מגוריו לירושלים ולייסד את תחנת הרדיו "קול ציון לגולה", רשת בגל קצר ששידרה לקהילות יהודיות בתפוצות. אחיו פיליפ, בן משפחתו היחיד ששרד, שמע את המוזיקה של לברי ברדיו בעודו מרצה עונש מאסר בסיביר. כך נודע לו שאחיו עודו בין החיים, והשניים חידשו את הקשר האבוד. בשנים 1950 עד 1958 היה לברי המנהל המוזיקלי של תחנת "קול ציון לגולה". הוא ייסד את המקהלה המקצועית הראשונה בישראל, מקהלת "קול ציון לגולה" ואחז בתפקיד זה עד שעזב את ירושלים.

בשנת 1963 הזמין  ראש עיריית חיפה, אבא חושי,את לברי לעבור לחיפה, על מנת לפתח ולטפח את חיי המוזיקה בעיר. הוא נשאר בחיפה עד מותו הפתאומי ב-1967, בגיל 63. "וריאציות לפסנתר" (אופוס 350) הייתה היצירה שנותרה אחרונה על פסנתרו.

 

מורשתו

תמונתו האחרונה של מרק לברי, 1967

תמונתו האחרונה של מרק לברי, 1967

מרק לברי כתב מהר מאוד, בעודו שומע את המוזיקה בראשו. אז היה מתיישב ליד הפסנתר ומתווה את קווי המתאר. תהליך התזמור שלו היה קפדני ביותר; הוא היה מתיישב ליד השולחן, תוך נגינה מנטאלית של המוזיקה, ומתרכז בתזמור אף כאשר ילדיו שיחקו בחדר או התאמנו בנגינה בפסנתר לצידו.

כמנצח, הוביל לברי את כל התזמורת בישראל. הוא הופיע גם כמנצח אורח בתזמורות בחו"ל, ובדרך כלל שילב יצירות פרי עטו בקונצרטים. הוא היה פסנתרן כשרוני, בעל כושר אילתור והיה גם נגן ג'אז מוצלח ביותר.

מורשתו כוללת מגוון יצירות, מאופרה ועד מוזיקה פופולארית. הוא היה גם מעבד ומתזמר פורה של מוזיקה של מלחינים ישראלים אחרים.

בכל שנותיו לקח על עצמו לברי לבצע ולהנציח את המוזיקה של מלחינים ישראלים ויהודים רבים.

סגנונו המוסיקלי של לברי הוא לירי וקומוניקטיבי. הוא נחשב לאחד המלחינים הלאומיים של ישראל, בזכות האופן בו שילב מנגינות ומקצבים עממיים ביצירותיו. את דעותיו על מוזיקה ניתן להבין היטב בקריאת ה"אני מאמין" שכתב:

אני מאמין של קומפוזיטור

כאשר מנסה אני לנתח את יצירותיהם של חברי וגם את יצירותיי, אני מגיע לידי מסקנה, כי מעטים מאיתנו יכלו להימנע מן ההשפעה של הווי ארצנו, מהנוף שלה, מהפולקלור של העדות השונות היושבות בה, ובעיקר מהשפעת השפה – שפת התנ"ך והשירה העברית המודרנית כאחד. ולמרות שכל אחד הולך בדרכיו שלו ויותר מוסיקה בהתאם להשקפותיו ולפי כישרונותיו, ישנה כבר נימה משותפת ביצירותיהם של הקומפוזיטורים הישראליים – שלא יכול היה להיות אצלם אילולא ישבו בארץ – משהו שאנחנו קוראים לו "מוסיקה ישראלית". אני כשלעצמי אף פעם לא השתדלתי בכוונה תחילה לכתוב בסגנון ישראלי, לא רציתי לכפות על עצמי שום השקפות אחרות לאחר בואי ארצה. אולם ברגע שהשפעת הארץ חדרה לקרבי, כשהרגשתי את עצמי חלק ממנה וכאשר רכשתי את השפה, באופן טבעי ביותר התחלתי לכתוב באותו סגנון, שבו אני ממשיך לכתוב עד היום. אני כותב בשביל הקהל וברצוני להיות מובן על ידי הקהל. אני רוצה שיצירתי תעורר אצל המאזינים את אותם הרגשות, הרעיונות והרשמים שנתנו לי את ההשארה לכתיבת היצירה. לכן אני על פי רוב בוחר בשפה מוסיקלית פשוטה ומובנת. אני מתעניין בכל החידושים ובכל החיפושים אחרי דרכי ביטוי וטכניקה חדשים. אך אינני מכיר במוסיקה חסרת מלודיה, אם כי מלודיה יכולה להיות מודרנית ביותר.

מרק לברי

תשי"ז 1967

לדף האוטוביוגרפיה של מרק לברי